העסקת עובדי בניין זרים בישראל התחילה למעשה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כאשר תאגידי כח אדם החלו להביא עובדים זרים לעבוד בתחום הבנייה בארץ.

הגורם המרכזי לצמיחתו של הצורך, היה הצמיחה המואצת הן בתעשיה והן בבניה אשר אפיינו את היציאה מהמשבר הכלכלי שהתרחש באותה התקופה. כתוצאה מכך צץ צורך הולך וגובר בעובדים בתחום אשר השוק המקומי לא ידע לספק.

עם השנים, התפתחה העסקה של עובדים זרים בתחום הבנייה בארץ ונהגה לשנות צורתה בהתאם לצרכי השוק והרגולציה המשתנה.

בראשית שנות ה-90, שוב קפץ הביקוש לעובדים זרים בענף,  הפעם היה זה גל העליה הגדול לישראל ממדינות חבר העמים אשר דרש פיתוח מואץ של תשתיות ובנייני מגורים.

בראשית שנות ה-2,000 הלך וגבר הצורך בהסדרה הדוקה יותר של הענף, בעקבות הכמות המשמעותית של עובדים זרים בענף, תוך שימת דגש על תנאי ההעסקה והמחיה, כנהוג בעולם המערבי, ובהתאם לאמנות השונות עליהן חתומה ישראל.

כיום, העסקת עובדי בניין זרים בישראל עוברת ביקורת קפדנית יותר מתמיד, ועתה עם הגדלת המכסות משקיעה המדינה משאבים רבים בהידוק הרגולציה ובאכיפה על מנת להבטיח שמירה על זכויות העובדים, וכן, להבטיח את פריון הענף.

תאגידי כח אדם חייבים לעמוד בחוקים ובתקנות העוסקים בהעסקת עובדים זרים ובשימוש בהם, ולספק להם תנאי עבודה, שכר ומחיה הולמים, והכל בכפוף לסטנדרטים הנהוגים בענף, ולדין המחייב, הן בהיבטי ההעסקה והן בהיבטי המקצוע (בטיחות וגיהות, הכשרות, הסמכות מקצועיות וכ').

לסיכום, ניתן לומר כי העסקת עובדי בניין זרים בישראל עברה תהליכים רבים ומורכבים מאז תחילתה ועד היום. כיום היא מהווה נדבך מרכזי, וחלק בלתי נפרד מתחום הבנייה והתשתיות במדינת ישראל, דבר המקבל ביטוי גדול עוד יותר לאור הגדלת המכסות ופועלה של המדינה לגיוון מקורות העובדים בענף אשר נשען עד זה לא מכבר בעיקר על כח עבודה משטחי הרשות ועזה.